<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יהודה בן אגרא</h1>
<h2>דף קלד.</h2>
גרסינן בפרק הזרוע גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטת עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ובגמרא כי אתא רב דימי אמר רמי ליה רשב"ל לרבי יוחנן (ונתין) [תנן] ספק פטור אלמא ספיקא לקולא ורמינהו חורי הנמלים שבתוך הקמה של בעל הבית ושאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעל הבית רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט. אלמא חומרא (של) [על] בעל הבית שדינן ולא [אמרינן] המוציא מחבירו עליו הראיה. ואמר לו אל תקניטיני בלשון יחיד אני שונה אותה דתניא רבי יהודה בן אגרא אומר משום רבי מאיר ספק לקט לקט וכו', עד אמר רשב"ל מ"ט דרבי יהודה בן אגרא עני ורש הצדיקו מאי הצדיקו אילימא בדינו והכתיב ודל לא תהדר בריבו אלא צדק משלך ותן לו. כך סוגיא דגמרא דידן. אבל הירושלמי בסוף פרק הפאה ניתנת [פ"ד ה"ה] א"ר יוחנן דרבי יהודה בן אגרא היא דתני גר שנתגייר והיתה לו קמה נקצרת עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ואם ספק פטור רבי יהודה בן אגרא מחייב רשב"ל אמר דברי הכל היא ישראל שעיקרו חייב ספיקו חייב גוי שעיקרו פטור ספיקו פטור. והיינו נמי דשני רבה בגמרא דידן פרה בחזקת פטור קיימא קמה בחזקת חיוב קיימא. והירושלמי מסיק אמר רבי יוחנן כך היה משיב רבי מאיר את רבי יהודה בן אגרא אין [אתה] מודה לי שספק לקט לקט. רשב"ל אמר כך היה משיב רבי מאיר את חכמים אין אתם מודים שספק לקט לקט. רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן מנין שספק לקט לקט עני ורש הצדיקו הצדיקיהו במתנותיו. רשב"ל בשם בר קפרא לא תטה משפט אביונך בריבו בריבו אי אתה מטהו אבל אתה מטיהו במתנותיו. אמר ר' יוחנן ומה זכה היא מה ששנה לנו רבי תעזוב הנח לפניהם משלך אמר רבי לא כתיב לגר וליתום ולאלמנה יהיה בין מדידך בין מדידיה הב ליה. אסקינן בגמרא דידן אמר ליה אביי לרבה והרי עיסה דבחזקת פטור קיימא ותנן גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב אמר ליה ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא דאמר רב חסדא וכן תני רבי חייא שמונה ספיקות נאמרו בגר ארבעה לחיוב וארבעה לפטור. קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לחיוב. ראשית הגז והמתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור לפטור. ובירושלמי דמסכת חלה פרק אוכלין אכילת ארעי [פ"ג ה"ד] שנויה משנה זו גר שנתגייר וכו'. ובגמרא תמן תנינן גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטת וכו' תמן את אמר ואם ספק פטור הכא את אמר ספק חייב א"ר אהא איתותב קומי רבי אמי ואמר מי יימר שאינו נוטל דמים מן השבט ויפרישה. תמן יטול דמים מן השבט ויפריש. פירוש יפריש החלה ויעכבנה עד שיקחנה כהן בדמי תרומה. רבי יוסי אומר חלה שהיא טבל ובעון מיתה מפריש ולא יטול דמים מן השבט. פרה על שם המוציא מחבירו עליו הראיה. ונראה לי [דהא] דמסקינן בגמרא דידן דטעמא דלקט, משום דבחזקת חיוב קיימא. וכן נמי עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו. דוקא בדבר שהספק נולד תחת יד הבעלים. כגון לקט שעל בעל השדה להניחו. וכשנולד הספק כאילו העניים מוחזקים בו מכל הטעמים שפירשו בו. אבל שאר ספק מתנות עניים כגון דמאי. כי הא דשלהי סוטה [מ"ח ע"א] לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד עמד ותיקן הלוקח מעם הארץ מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן. מעשר שני אוכלו בירושלים. מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה. אלמא ספק מעשר (שני) [עני] של בעל הבית ולא אמרינן צדקו במתנותיו. דיש לומר מפני שאין החבר הלוקח מעם הארץ יכול לומר רוב עמי הארץ מעשרין הן. ואע"פ שאם ברור לנו על עם הארץ שלא הפריש מעשר ראשון ומעשר עני חייב הלוקח להפריש. אפילו הכי בספק אין בנו כח לחייב. דאמר ליה האי חבר ללוי ולעני אייתי ראייה דעם הארץ לא עישר ואתן לך. כיון שהחיוב אצלו היה מתקלה. דהא אקלו במעשר עני טפי משאר ספיקא כדאיתא בפרק אחרון דנדרים הלכה קונם שאני נהנית לבריות [פ"ד ע"א]. רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני של דמאי וחכמים אומרים קורא שם ואין צריך להפריש. ואפילו חכמים שאומרים צריך לקרות שם ואין צריך להפריש, הקילו בו לענין חבר כמו שכתבתי. בפרק הזרוע פסקינן הילכתא כרב דאמר דלויים פטורים מן המתנות משום דמספקא ליה אי איקרי עם אי לא איקרי. הילכך אין מוציאין מידם ומיתן נמי לא יהבינן להו. מיהו היכא (דגוף) [דחטף] המתנתא משמע דמפקינן מיניה. דההוא [קל"א ע"א] בר ליואה דחטף מתנתא אתו ואמרו ליה לרב לא מסתייה דלא שקלינן מיניה אלא מחטף (מיניה) [נמי] חטיף. הילכך מיניה לא מפקינן. מיהו אי חטיף מפקינן דאין ספק מוציא מידי ודאי. כההיא דשנים אוחזין [ב"מ ו' ע"ב] ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טמאים בין טהורים המוציא מחבירו עליו הראייה. ומסקנא דאפילו אי תפש כהן מוציאין מידו. ואע"ג דאסורים הספקות בגיזה ועבודה. התם משום דקדושה הבאה מאיליה היא, הרי יש כאן קצת טענה לכהן. אפילו הכי מוציאין מידו. הכא נמי מוציאין מידו. וכמה ספקות מנו בבכורות. עיין במשניות דבכורות [י"ז ע"ב] וכולן אם תפש כהן אין זו תפיסה. דלא שייך הכא צדק משלך ותן לו. דנראה לי דיש כאן ספק ממונא וספק איסורא. דאע"ג דלענין גיזה ועבודה אסור. כיון דנאכלין במומן לבעליו. אע"פ שיש לספקו בבכור בעל [מום] והוא ניתן לכהן [בכורות כ"ח ע"א]. כיון שיש שם הוכחות כגון נקיבה שנולד[ה עמו] ושמא היא פטרה את הרחם. הרי זו הוכחה זו ספק ממון. והרי הוא כשאר פסולי המוקדשים הנאכלין לבעליהן אע"פ שאסורים בגיזה ובעבודה. אבל בן לוי מה הוכחה יש לו לחטוף. וכן בעל הבית דספק לקט. הילכך מסתבר דלעניים ואפילו אותו ספק בכורות טהור קיימא לן כרבי יוסי דאפילו מן המתנות פטור מפני שעשו את שאינו זוכה כזוכה. מפני שחליפיו ביד כהן הוא כמאן דמטי לידיה (אקניה) [וזבניה] לישראל במומו. כדאיתא התם [בכורות י"ח ע"א]. ובפרק הזרוע [קל"א ע"ב] מסקינן כל דבר שהוא בקדושה כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה מוציאין אותו מידו. כל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאין אותו מידו. ומסקינן דהיינו מעשר ראשון בתר דקנסינהו עזרא. אע"ג דקנסינהו אם נטלו אין מוציאין מידן. אבל זרוע לחיים וקיבה אם נטלו מוציאין מידן. מיהו בשל עצמן אין מוציאין משום ספיקא דילמא לא איקרו עם וכדרב. ורבי יהודה בן אגרא היה אף תלמידו של רבי יוסי. דתנן במסכת נדה פרק בא סימן [נ"ב ע"ב] תנו רבנן הרואה כתם אם יש לחלק שלשה גריסין שהן כגריס ועוד חוששת ואם לאו אינה חוששת רבי יהודה בן אגרא אומר משום רבי יוסי אחת זו ואחת זו חוששת.
